ניידות ואי-שוויון בשכר בישראל, 2005-1990

(מס' 109)

רמת הניידות בשכר נבדקה על פי מגוון של מדדים: מקדמי מתאם, מדדי מטריצות מעבר ומדדים האומדים את הניידות בהכנסות במונחים של האי-שוויון בשכר. על אף השימוש במדדים שונים, שאינם תמיד בני השוואה, הממצאים שהתקבלו אחידים ועקביים: רמת הניידות בהכנסות השכירים בישראל ירדה במהלך העשור וחצי המתואר. על פי אחד המדדים, רמת הניידות בשכר של כלל השכירים ירדה בכ-14%, של הגברים בכ-13% ושל הנשים בכ-20%.  המחקר מוביל גם למסקנה שרמת הניידות בשכר בישראל במחצית הראשונה של שנות האלפיים אינה גבוהה.

לפחות חלק מההסבר לממצאים, מקורו בהאטה הניכרת של קצב העלייה של עולים בעלי הון אנושי גבוה למדי התורמים לניידות בשכר, במקביל לעלייה במספרם של העובדים הזרים המקובעים בתחתית סולם ההכנסות ומשפיעים בעקיפין על ההזדמנויות של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות בשוק העבודה.

הירידה בניידות התרחשה בשני הכיוונים, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה. הירידה בניידות כלפי מעלה של עובדים הנמצאים בתחתית סולם השכר עשויה להעיד על מגמה של עלייה ברמת העוני הפרמננטי בישראל, סוגיה שיש קושי לבדוק אותה אמפירית בשל החוסר בסקר מעקב של משפחות.

בקרב הנשים רמת הניידות בשכר נמוכה מזו של הגברים, והירידה ברמת הניידות על פני זמן תלולה יותר.  בבחינה לפי מעמד כלכלי (רמת השכר) נמצא שבכלל אוכלוסיית השכירים וכן אצל הנשים, רמת הניידות בשכר נמוכה למדי בחמישונים הקיצוניים וגבוהה יותר בחמישוני הביניים, לעומת הגברים, שאצלם עם העלייה בסולם ההכנסות גדלים הסיכויים להתקבע במדרג. נמצא כי הניידות כלפי מטה של נשים ירדה במהלך התקופות הנחקרות, כנראה לנוכח הגידול בכישוריהן, השתתפותן ויציבותן בשוק העבודה. עם זאת, סיכוייהן של נשים להיחלץ מרמות השכר הנמוכות קטנים במידה ניכרת מאלו של הגברים ובכך יש אינדיקציה לעוני פרמננטי גבוה יותר בקרבן.  

מדידת הניידות במונחים של אי-שוויון מעלה שהעלייה באי-שוויון בשכר התרחשה במקביל לירידה בניידות בשכר, ומכאן שלא נמצאה תמיכה לתיאוריה שלפיה שינויים מבניים ומוסדיים המתואמים בדרך כלל עם עלייה באי-שוויון בשכר (כגון ירידה ברגולציה ובהתאגדות העובדים) מובילים לעלייה מקבילה בניידות השכר. מסקנה נוספת מכך היא שההטיה כלפי מעלה הנובעת ממדידת האי-שוויון בשכר השנתי הלכה וקטנה לאורך התקופה.